על קבוצת איים באמצע אוקיינוס גדול שוכנת ארץ ושמה יפן. באי שיקוקו (Shikoku), יש הר קטן הצופה למפרץ מצוימה (Matsuyama), על ההר הזה חי פעם איש מיוחד, עם זקן שהגיע לו עד החזה. לאיש הזה קראו מסונובו פוקואוקה. מר פוקואוקה היה יפני, הפנים שלו היו עגולים, צבע העור שלו היה מעט צהוב והעניים שלו היו מעט מלוכסנות. כמו רוב היפנים הוא אכל עם מקלות אכילה אשר היפאנים קוראים להם האשי (Hashi) ולארוחת בוקר לרוב אכל מרק או דייסת אורז. מר פוקואוקה היה חקלאי, הוא אהב את הטבע ובעיקר אהב צמחים, הוא אהב להתבונן, לחשוב ולנסות שיטות חדשות לגדל גידולים על ההר שאת אדמתו עיבד.

אביו וסבו של מר פוקואוקה גם הם היו חקלאים והוא גדל בחווה והתבונן על הצמחים הגדלים, הוא התפעל מהיופי ומהיכולת של הטבע ליצור מגוון של צמחים וחיות.

מאז שהיה קטן, התעניין בצמחים, כשגדל הלך ללמוד באוניברסיטה איך צמחים גדלים, מה התנאים הטובים ביותר לגידולם וחקר כל מיני שיטות וחומרים בהם עושים שימוש בחקלאות. אחרי הרבה שנים בהן חי בעיר וחקר צמחים הוא הרגיש שהוא מתגעגע לחווה של המשפחה שלו, ולצמחים שגדלו שם.

הוא חזר הבייתה וחזר להתבונן בצמחים ובחקלאים. הוא ראה כמה מאמץ משקיעים החקלאים וחשב שחייבת להיות דרך אחרת. הרי הצמחים יודעים לגדול גם בלי החקלאים. הוא התחיל לנסות: הוא ויתר על גיזום ענפי העצים אולם הם הסתבכו אלו באלו. פוקואוקה לא התייאש, הוא היה בטוח שהעצים יודעים לגדול זה ליד זה בלי להסתבך. הוא בדק וניסה, וגילה שאם מאפשרים לעץ לגדול מההתחלה בצורה טבעית, בלי להפריע לענפים אין צורך בגיזום. בשדות האורז הוא התבונן וחשב שאין זה הגיוני לחרוש את האדמה, כדי לזרוע, הרי בטבע הזרעים פשוט נופלים לאדמה ואינם מכוסים באדמה. מר פוקואוקה חשב שלא ייתכן שהצמחים טועים, לכן, החליט לנסות לפזר את זרעים בלי לשתול אותם, כמו בטבע. הוא ניסה, ופיזר את הזרעים. רבים נבטו אבל לא מספיק בשביל החקלאים כי רבים אחרים מהזרעים נרקבו וחיות אכלו את הזרעים. הוא ניסה כל מיני שיטות ובסוף מצא את הדרך – הוא נזכר במשהו שסבא שלו סיפור לו כשהוא היה ילד. הוא סיפר שפעם כשרצו לשמור על זרעים, ערבבו אדמת חרסית, חימר ועטפו בה את הזרעים לפני פיזורם. מר פוקואקה החליט לחדש את השיטה העתיקה, הוא עטף את הזרעים בחימר, כל זרע בגוש חימר קטן ופיזר אותם בשדה לחכות לגשם. החימר שמר על הזרעים שלא יאכלו ושלא יתקלקלו וכשהגשם הגיע התרכך החימר והזרע יכל לקבל מים ולנבוט.

כך, גידול אחר גידול מצא פוקואוקה דרך לעשות פחות, לא להפריע לטבע ולהינות מהשפע של היבול בפחות עבודה. הוא קרא לזה חקלאות של אפס מעשה.

הרבה שנים לאחר מכן, טייל מר פוקואוקה בעיר גדולה וראה בצער מקומות עזובים מאחורי גדרות שלא גדל בהם כלום. כמו שאתם כבר יודעים, מר פוקואוקה מאוד אהב צמחים ורצה ליפות מעט את המקומות האלו. הוא לקח חופן זרעים של פרחים וזרק אותם מעבר לגדר אבל הם עפו ברוח. הוא הצטער מאוד, היה לו חשוב למצוא דרך להפריח את המקומות העזובים. אז הוא נזכר באורז ובכדורי החימר הקטנים. הוא החליט לנסות לעשות אותו דבר עם הפרחים. הוא יצר כדורי חימר, הכניס לתוכם זרעים של פרחי בר, סגר את הכדורים וזרק אותם מעבר לגדר. הוא ראה בשמחה שהכדורים נחתו בשלום והלך.

כשהגיע הגשם, הוא חלחל דרך החימר והעיר את הזרעים. באביב, כשעבר מר פוקואוקה ליד החצר העזובה, ראה במקום אדמה ולכלוך מרבד פרחים ססגוני.

את השיטה של הפרחת מקומות עזובים באמצעות פצצות הזרעים, כדורי החימר מלאי הזרעים, אימצו מאז בכל העולם. מר פוקואוקה שינה בדרך בה עיבד את אדמת ההר שלו את הדרך בה אנשים רבים בעולם חושבים על חקלאות ועל דברים רבים אחרים. בעשייה היום יומית שלו הוא שינה לטובה את העולם ונתן לאנשים כלי, שיטה להפריח מקומות עזובים.